השבוע פגשתי אישה סוכרתית - "מתוקה". מתוקה שאלה האם אין דרך לדעת את רמות הסוכר בדמה מבלי להשתמש כל הזמן בגלוקומטר. היא אפילו מוכנה להתאשפז לשבוע לצורך בדיקות אבל לא לבדוק כל הזמן. הסברתי למתוקה כי רמות הסוכר בזמן אישפוז אינן מייצגות את רמות הסוכר בימים רגילים ושרמות הסוכר משתנות כל הזמן. היא סיפרה לי, שעזבה את רופאת הסוכרת שטיפלה בה מאחר ולא יכלה להתמודד יותר עם ההפחדות שלה. כל פגישה איתה היתחילה והסתיימה בכעסים, צעקות ואיומים על העתיד השחור ואיומי הסיבוכים. היה לה יותר קל להפסיק ללכת אליה. ביאושה היא פנתה לרופא פרטי שהסביר לה באריכות את יתרונות האינסולין על פני הכדורים והשפיע עליה להתחיל טיפול בלנטוס. הטיפול באינסולין שיפר מאד את מצבה ובדיקת ה-A1C שלה היתה 6.9. לאחר כשנה המצב החמיר שוב וה-A1C עלה ל-8.5.
תוך כדי סיפורה התחלתי להבין את כעסה של הרופאה האנדוקרינולוגית מאחר ואותה מתוקה לא הגיעה לפגישות עימה עם עקומות סוכר ולכן הרופאה לא יכלה לשפר את הטיפול התרופתי בה. כיצד אפשר לדעת מה הסיבה לבעית ה-A1C ההולך ועולה: האם מינון הלנטוס אינו מתאים? האם אכילת הפחמימות אינה מסודרת ומתאימה? או שאולי כדורי הנובונורם אינם עושים עבודתם יותר ויש להחליפם באינסולין נובורפיד? אחרי הכל הרופאה אינה קוסמת ואינה מגדת עתידות. כמובן, שאין זה מצדיק איומים וכעסים. האיומים הם אלו שמבריחים ולא גורמים להיות פרו-אקטיבים. חבל שהצוות הרפואי לא מבין זאת. אם יש מטופל שאינו משכנע פעולה, יש לשכנעו בדרכים אחרות. לא ע"י הפחדות.
בהמשך שיחתינו סיפרה לי המתוקה כי קשה לה לעשות ניטור עצמי. ראשית היא חרדה בכל פעם עד שהגלוקומטר מראה את תוצאת הבדיקה ושנית היא עדין לא הפנימה את הסוכרת ולכן מסרבת לקחת איתה את הגלוקומטר לכל מקום. בעבודה היא היתה הולכת לבדוק בשרותים או יורדת לבדוק באוטו. אכן מצב בלתי ניסבל. כמה אפשר לבדוק בתנאים כאלו. אותה מתוקה הודתה שהבעיה הגדולה שלה היא חוסר ההפנמה למצבה הבריאותי הדורש התיחסות אקטיבית.
בגלל סיפורה על אותה רופאה מטפלת היסברתי לה על התאוריה שלי שיש לטפל בסוכרת מתוך תקווה ולא מתוך פחד. גם הסיפור שלה על הרופא הפרטי, ששיכנע אותה להתחיל טיפול באינסולין בגלל שהדבר כלל הסבר מפורט על הסיבות לכך (טיבעי ולא כימי, בלה בלה בלה), התאים לתאוריה שלי שצריך ללמד ולהסביר למטופלים על הסוכרת. לא סתם לתת להם אוסף הוראות מעשיות. את הסוכרת צריך להבין. כמו שהיסברתי לאותה מתוקה: הכרת פעם תלמיד שלא הבין מתמטיקה אבל אהב מתמטיקה? אינני מצפה שתאהבי את הסכרת שלך, אך אני רוצה שתביני אותה. "לכן קשה לי לעשות בדיקות עם הגלוקומטר" היא הוסיפה "אינני מבינה מה הסמפרים האלו אומרים ומבחינתי זה פעולה חסרת תכלית. לבדוק ולרשום, לבדוק ולרשום". מאד מצא חן בעיניה שהבטחתי ללמד אותה לנתח את התוצאות ולהבין את משמעותן. אני תקווה שבעזרתי היא תוכל להתידד עם הגלוקומטר: לקחת אותו לכל מקום וכמובן להשתמש בו ולרשום את התוצאות. כבר לפגישתינו הבאה היא קיבלה "שיעורי בית" להגיע עם רשימת בדיקות לפני כל ארוחה ושעתיים אחרי כל ארוחה וכן רשימה מפורטת של האוכל שאכלה באותה הארוחה כדי שנוכל לנתח את השפעת האינסולין והאוכל על רמות הסוכר.
בהצלחה לאותה מתוקה ולהרבה אחרים התקועים באותה בעיה.
איריס
תוך כדי סיפורה התחלתי להבין את כעסה של הרופאה האנדוקרינולוגית מאחר ואותה מתוקה לא הגיעה לפגישות עימה עם עקומות סוכר ולכן הרופאה לא יכלה לשפר את הטיפול התרופתי בה. כיצד אפשר לדעת מה הסיבה לבעית ה-A1C ההולך ועולה: האם מינון הלנטוס אינו מתאים? האם אכילת הפחמימות אינה מסודרת ומתאימה? או שאולי כדורי הנובונורם אינם עושים עבודתם יותר ויש להחליפם באינסולין נובורפיד? אחרי הכל הרופאה אינה קוסמת ואינה מגדת עתידות. כמובן, שאין זה מצדיק איומים וכעסים. האיומים הם אלו שמבריחים ולא גורמים להיות פרו-אקטיבים. חבל שהצוות הרפואי לא מבין זאת. אם יש מטופל שאינו משכנע פעולה, יש לשכנעו בדרכים אחרות. לא ע"י הפחדות.
בהמשך שיחתינו סיפרה לי המתוקה כי קשה לה לעשות ניטור עצמי. ראשית היא חרדה בכל פעם עד שהגלוקומטר מראה את תוצאת הבדיקה ושנית היא עדין לא הפנימה את הסוכרת ולכן מסרבת לקחת איתה את הגלוקומטר לכל מקום. בעבודה היא היתה הולכת לבדוק בשרותים או יורדת לבדוק באוטו. אכן מצב בלתי ניסבל. כמה אפשר לבדוק בתנאים כאלו. אותה מתוקה הודתה שהבעיה הגדולה שלה היא חוסר ההפנמה למצבה הבריאותי הדורש התיחסות אקטיבית.
בגלל סיפורה על אותה רופאה מטפלת היסברתי לה על התאוריה שלי שיש לטפל בסוכרת מתוך תקווה ולא מתוך פחד. גם הסיפור שלה על הרופא הפרטי, ששיכנע אותה להתחיל טיפול באינסולין בגלל שהדבר כלל הסבר מפורט על הסיבות לכך (טיבעי ולא כימי, בלה בלה בלה), התאים לתאוריה שלי שצריך ללמד ולהסביר למטופלים על הסוכרת. לא סתם לתת להם אוסף הוראות מעשיות. את הסוכרת צריך להבין. כמו שהיסברתי לאותה מתוקה: הכרת פעם תלמיד שלא הבין מתמטיקה אבל אהב מתמטיקה? אינני מצפה שתאהבי את הסכרת שלך, אך אני רוצה שתביני אותה. "לכן קשה לי לעשות בדיקות עם הגלוקומטר" היא הוסיפה "אינני מבינה מה הסמפרים האלו אומרים ומבחינתי זה פעולה חסרת תכלית. לבדוק ולרשום, לבדוק ולרשום". מאד מצא חן בעיניה שהבטחתי ללמד אותה לנתח את התוצאות ולהבין את משמעותן. אני תקווה שבעזרתי היא תוכל להתידד עם הגלוקומטר: לקחת אותו לכל מקום וכמובן להשתמש בו ולרשום את התוצאות. כבר לפגישתינו הבאה היא קיבלה "שיעורי בית" להגיע עם רשימת בדיקות לפני כל ארוחה ושעתיים אחרי כל ארוחה וכן רשימה מפורטת של האוכל שאכלה באותה הארוחה כדי שנוכל לנתח את השפעת האינסולין והאוכל על רמות הסוכר.
בהצלחה לאותה מתוקה ולהרבה אחרים התקועים באותה בעיה.
איריס
מנוי RSS לבלוג מתוק
תגובה זו הוסרה על ידי המחבר.
השבמחקמזדהה לחלוטין עם מתוקה אני הגעתי לרופאה עם רשימת ניתור וארוחות של שבועיים לפני ואחרי ארוחה והיא לא הסכימה לקבל אותם כי זה היה על הדפים של הדיאטנית (יש לי חרדה עצומה מניתור) היא בקשה ממני עוד שבועיים על דפים שלה לפני שהיא נותנת טיפול פשוט עזבתי ולא חזרתי לרופא למשך 3.5 שנים. ולצערי כולנו הפסדנו בגלל חוסר הרגישות של הרופאה ההיא. היום אני 11.3 H1C מטופלת באינסולין מקווה להתיצב.
השבמחקסיפור מדהים. איך אפשר להגיע לחוסר רגישות כזה. לא פלא שזאת היתה תגובתך וחבל.
השבמחקעם סבלנות, גלוקומטר ועבודה צמודה עם הרופא החדש תגיעי לשיפור
אשמח לעזור
בהצלחה