טיול שנתי וסוכרת

אתמול נערך מפגש אינטרנטי עם אופירה קשתן על התמודדות עם ילדים סוכרתיים וסוכרתיים בכלל.
שמענו כיצד להשיג מהם שיתוף פעולה ללא כעסים ואיומים.
אני מאד נהנתי ולמדתי הרבה. לא הפסקתי לרשום תובנות.

אחת האמהות שלחה שאלה:
"בני בן 11. בעוד חודש כיתתו יוצאת לטיול שנתי. אני הודעתי שאני יוצאת כמלווה ובני מסרב בתוקף."
ארנינה נתנה את העצות הנהדרות שלה של תקשורת מקרבת ואני הוספתי עצות מעשיות.

אני רוצה לנסח אותן מחדש ואף להוסיף עליהן:
אין ספק שהבעיה היא לא רמות סוכר גבוהות אלא נמוכות.
לכן, אני חושבת שבמידה ולא מגיעים בזמן כה קצר להסכמה עם הילד, ניתן לעשות את האפשרויות הבאות:
1. להוריד את מינון האינסולין הארוך ליום הטיול. אם משתמשים במשאבה, הדבר הרבה יותר פשוט.
2. לא לקחת אינסלין קצר (בולוס) לפני הפעילות. לתקן אחריה. כך אני עושה בטיולים שלי
3. לשתף את המורה, המלווים האחרים והחובש: להנחות אותם במצבים מיוחדים ובשיתוף טלפוני
4. להגיע להסכם עם הילד כי לפני היציאה לפעילות: הוא עורך בדיקה ומתקשר להנחיות בטלפון.
5. עם סיום הפעילות או אחרי שעתיים, להתקשר שוב
6. להוסיף הנחיות בהתאם לצורך.

בהחלט מסכימה עם ארנינה שהילד ישתף פעולה הרבה יותר אם הוא ידע שמקשיבים לו ומבינים אותו.

אשמח לשמוע על דעתכם וניסיונכם במיקרים כאלו.

למי שעדין לא שמע את השיחה:
http://www.irispeleg.com/webinar.htm

איריס

נמר בפתח. האם יהפוך לחתלתול או נמר טורף

מציאות חדשה ולא פשוטה:

סוכרת דופקת בדלת ונכנסת הביתה אם בצורת ילד סוכרתי או הורה סוכרתי.

יתכן ולא מדובר בסוכרת אלא בלחץ דם גבוה, בעיות שומנים בדם, רגישות ללקטוז ועוד.

איך הופכים נמר מחיית טרף לחיית מחמד?

ילדי נכנסו למציאות של בית סוכרתי. דבר לא נלקח מהם והם התרגלו לשתף פעולה. 
מה קורה כאשר המציאות משתנה?

יותר קשה לשכנע ילד לשתף פעולה מאשר אדם בוגר.
הדבר נכון אם מדובר בילד סוכרתי, אח לילד סוכרתי או ילד להורה סוכרתי.

איך משכנעים אותם ללא צעקות ומריבות לשתף פעולה?

חשוב להכניס את הסוכרת הביתה בשיתוף פעולה והבנה.
התאמת האוכל כך שכולם יאהבו ולא יחושו נענשים,
הינו אחד העקרונות החשובים.

חוברת המתכונים החינמית תסייע בכך.
תעזור להתיידד עם הנמר ולא להרגיש במלחמה עם חיה טורפת.
לא לסוכרתי ולא לסובבים אותו.

בחוברת יש חישוב של כמות הפחמימות במתכון ובמנה.
אומנם האחרים יוכלו לאכול יותר, אך כולם יאכלו יחד.

להורדת חוברת המתכונים, יש ללחוץ כאן.

אני יכולה לעזור בעוד דברים. גם התאמה אישית של האוכל
וגם בהטמעת הטיפול והצרכים.
להפוך נמר לחיית מחמד.
לפעמים שורטת, אבל אפשר להרגיע אותה.
לעזרה ניתן ליצור קשר ב: 054-4608678

איריס, מומחית לחיים עם סוכרת

חולה סוכרת

מי שכבר מכיר אותי יודע כי, אני מתנגדת לכינוי "חולה סכרת". וכל זאת למה?
גם כך חרב עולמו של האדם כשמנו לו את כל הדברים שהוא צריך לעשות ואת כל אלו שאסור לו לעשות. למה להוסיף עוד ? חולה הוא אדם אדם עצוב ומסכן ששוכב במיטה עם חום ולא מרגיש טוב. לא פלא שבנעורי היסתרתי את העובדה שיש לי סכרת.

אני מעדיפה להגיד "יש לי סכרת". יש לי מכונית, בעל, משקפיים, ילדים וגם סכרת. מדברים מסויימים כגון מכונית ובעל ניתן להיפטר מאחרים לא. אני לוקחת את הסכרת איתי לכל מקום ואנו מסתדרות די יפה יחד.

רבים מהצוות הרפואי והתקשורת מתעקשים להמשיך ולכנות את הסוכרתיים "חולי סכרת" כדי שיפנימו את מצבם ויטפלו בעצמם. כל הרפואה בארץ מתנהלת סביב חולים ורק לאחרונה יש מי ששינה את הגדרתו ל"בריאות". בתי חולים, קופות חולים, מישבא לרופא לקחת אקמול הוא חולה ואנו הנשים היינו יולדות במחלקת היולדות בבית החולים.
הסבירו לי שהדבר נובע מתרדום המילה patient בספרי הרפואה לחולה. לכן בשפות אחרות אומרים רק:
I am diabetic
I have diabetes

האם באמת רמת האיזון בארץ גבוהה יותר מאשר בחו"ל?
כמובן שגם סוכרתי זו אופציה.

איריס

למה חייבים לקלקל

השבוע ניתקלתי בכתבה בנענע 10. הכתבה מספרת על יתרונות הטיפול באינסולין ומפריכה מיתוסים על השימוש בו. במאמר מנסים לספר לאנשים כמה חשוב וטוב לעבור לאינסולין וכי יש הרבה דעות מוטעות לגבי האינסולין, אך פותחים את המאמר בתמונה מפחידה של בחורה שמחזיקה מזרק אינסולין עם מחט ענקית ליד לחיה. האם יש דבר מפחיד יותר מהתמונה. נניח שרוצים להראות מזרק אינסולין, שיראו מזרק עם מחט בגודל אמיתי ולו עם מחט ענקית ליד פני של בחורה. אני חושבת שאפילו לפני 34 שנה המחטים לא היו גדולות כל-כך. בודאי שכיום המחטים קטנות ודקיקות.
זה בדיוק הדבר שמפריע לי עם התקשורת בכל מה שקשור להתיחסות לסוכרת. כל דבר מוצא מפרופורציה ומפחידים במודע או לא במודע. מאמר כזה, למרות תוכנו החיובי, לא אפרסם בפורום שאני מנהלת ב-YNET רק בגלל הנזק שהוא עושה.

אם גם אתם חושבים כמוני, היכנסו לתגובות המאמר והביעו את דעתכם.

פשוט חבל. התוכן מצוין.

להחליף פחד בתקווה

הרופאים והתיקשורת מרבים להשמיע ולספר על הסיבוכים הנוראיים של הסוכרת.
לכן, אין פלא שאנשים סוכרתיים רבים חיים בפחד מפני סיבוכי הסוכרת והחיים הבלתי אפשריים עם הסוכרת. אני מציעה לאנשים להחליף את הנוסחה שסוכרת שווה פחד לסוכרת שווה תקוה. התקוה, האופטימיות והאמונה מציבות את האיש עם הסוכרת עם הפנים לעתיד טוב. הוכח שאנשים אופטיממים מצליחם יותר, מאושרים יותר ובריאים יותר.

בספר "חשוב והתעשר" שנכתב ע"י נפוליאון היל כתוב "אם אתה ממלא את מוחך בפחד, ספק וחוסר אמונה...יקח חוק השיכנוע העצמי רוח זאת של חוסר אמונה וישתמש בה כתבנית באמצעותה תהפוך תת ההכרה שלך מחשבות אלו למקבילתן הפיסית." במילים אחרות נבואה שמגשימה את עצמה. בואו נהפוך את המשפט ל "אם אתה ממלא את מוחך בתקוה ואמונה.. יקח חוק השיכנוע העצמי רוח זאת של אמונה וישתמש בה כתבנית באמצעותה תהפוך תת ההכרה שלך מחשבות אלו למקבילתן הפיסית".

כלומר היה אופטימי ובעל אמונה שיהיה בסדר או כמו שאמר הרבי מברסלב
 "אתה נמצא במקום בו נמצאות מחשבותך. ודא שמחשבותיך נמצאות במקום בו אתה רוצה להיות".
אני ממליצה לצייר בדמיונך תמונה אופטימית - איך אתה רוצה להיות במיטבך. אל תתיחס לסוכרת. מה היתה רוצה לעשות אם לא היתה לך סוכרת. השתמש בדיניון מודרך לפחות פעמים ביום ודמיין אותך שם בתמונה. לאט לאט תאמי שזה יתכן ואפשרי. גופך ילך אחרי מחשבותיך.
שלב שני הוא ללמוד כיצד לשלב את הסוכרת בתמונה.

צברו ידע חשוב על הסוכרת, למדו להתמודד איתה והיו אופטימיים. זה שם המשחק.

בהצלחה
איריס

לחיות עם סוכרת

כדי לחיות חיים טובים ומלאים עם סוכרת,

צריך ללמוד לחיות עם הסוכרת בשלום.
כלומר, לא לפחד ממנה אלא לקחת אותה לכל מקום ולבצע מה שמתבקש.

לדעתי שורש הבעיה הוא,
שהתקשורת והצוות הרפואי מפחידים את  הקהל מפני הסוכרת ותוצאותיה:
- לפני שהתגלתה אצלו סוכרת
- לאחר שהתחילו לטפל בה.

אנשים אלו, מתכחשים ומזניחים את הסוכרת בגלל ההפחדות שהם שומעים על סיבוכי הסוכרת:
יכרתו לך את הרגליים, תאבד את מאור עינייך, 
תחובר לדיאליזה וכדומה.

אין לי בעיה שיסבירו להם על סיבוכי הסוכרת אך,

 מדוע לא מסיימים שיחה כזאת ב"אבל אני מכיר אנשים רבים עם סוכרת, ששומרים על איזון וחיים חיים מלאים". 

אני, מכירה הרבה כאלו.

מדוע כשמדובר בסוכרת מתרגמים אופטימיות להכחשה והזנחה?

אנשים שמפחידים אותם או שהודיעו להם על הסוכרת לאחר שהם שמעו על הסיבוכים בתיקשורת,

מעדיפים להספיק לחיות מה שאפשר בהנאה ובשימחה".

התקשורת מביאה בכל פעם סיפורים נוספים על אנשים שנצחו את הסרטן למרות כל הסיכויים.

כל כך הרבה אנשים מקבלים כוח ומןטיבציה מהסיפורים הללו.

מדוע אין סיפורים בתקשורת על אנשים שחיים חיים טובים עם הסוכרת. למה רק הפחדות?

בואו לכנס "חיים טובים עם סוכרת" וקבלו אופטימיות ומוטיבציה במנות גדושות.

איריס