חולה סוכרת

מי שכבר מכיר אותי יודע כי, אני מתנגדת לכינוי "חולה סכרת". וכל זאת למה?
גם כך חרב עולמו של האדם כשמנו לו את כל הדברים שהוא צריך לעשות ואת כל אלו שאסור לו לעשות. למה להוסיף עוד ? חולה הוא אדם אדם עצוב ומסכן ששוכב במיטה עם חום ולא מרגיש טוב. לא פלא שבנעורי היסתרתי את העובדה שיש לי סכרת.

אני מעדיפה להגיד "יש לי סכרת". יש לי מכונית, בעל, משקפיים, ילדים וגם סכרת. מדברים מסויימים כגון מכונית ובעל ניתן להיפטר מאחרים לא. אני לוקחת את הסכרת איתי לכל מקום ואנו מסתדרות די יפה יחד.

רבים מהצוות הרפואי והתקשורת מתעקשים להמשיך ולכנות את הסוכרתיים "חולי סכרת" כדי שיפנימו את מצבם ויטפלו בעצמם. כל הרפואה בארץ מתנהלת סביב חולים ורק לאחרונה יש מי ששינה את הגדרתו ל"בריאות". בתי חולים, קופות חולים, מישבא לרופא לקחת אקמול הוא חולה ואנו הנשים היינו יולדות במחלקת היולדות בבית החולים.
הסבירו לי שהדבר נובע מתרדום המילה patient בספרי הרפואה לחולה. לכן בשפות אחרות אומרים רק:
I am diabetic
I have diabetes

האם באמת רמת האיזון בארץ גבוהה יותר מאשר בחו"ל?
כמובן שגם סוכרתי זו אופציה.

איריס

אופטימיות מרעננת

היום שמעתי הרצאה של ד"ר משה זילבר.
חייבת לציין שזאת הייתה גישה מעניינת של רופא אופטימי. ד"ר זילבר לא איים בסיבוכים אפילו פעם אחת ולא אמר "חולה סוכרת" אפילו פעם אחת. ההפך היה הנכון. הוא הדגיש כמה האופטימיות חשובה בהיתמודדות.

כפי שאני אומרת: הרבה יותר קל להתמודד עם סוכרת מתוך תקוה ולא מתוך פחד.
אם מקווים לעתיד טוב מטפלים בסוכרת כי רוצים ולא כי חייבים.

לילה טוב
איריס

להחליף פחד בתקווה

הרופאים והתיקשורת מרבים להשמיע ולספר על הסיבוכים הנוראיים של הסוכרת.
לכן, אין פלא שאנשים סוכרתיים רבים חיים בפחד מפני סיבוכי הסוכרת והחיים הבלתי אפשריים עם הסוכרת. אני מציעה לאנשים להחליף את הנוסחה שסוכרת שווה פחד לסוכרת שווה תקוה. התקוה, האופטימיות והאמונה מציבות את האיש עם הסוכרת עם הפנים לעתיד טוב. הוכח שאנשים אופטיממים מצליחם יותר, מאושרים יותר ובריאים יותר.

בספר "חשוב והתעשר" שנכתב ע"י נפוליאון היל כתוב "אם אתה ממלא את מוחך בפחד, ספק וחוסר אמונה...יקח חוק השיכנוע העצמי רוח זאת של חוסר אמונה וישתמש בה כתבנית באמצעותה תהפוך תת ההכרה שלך מחשבות אלו למקבילתן הפיסית." במילים אחרות נבואה שמגשימה את עצמה. בואו נהפוך את המשפט ל "אם אתה ממלא את מוחך בתקוה ואמונה.. יקח חוק השיכנוע העצמי רוח זאת של אמונה וישתמש בה כתבנית באמצעותה תהפוך תת ההכרה שלך מחשבות אלו למקבילתן הפיסית".

כלומר היה אופטימי ובעל אמונה שיהיה בסדר או כמו שאמר הרבי מברסלב
 "אתה נמצא במקום בו נמצאות מחשבותך. ודא שמחשבותיך נמצאות במקום בו אתה רוצה להיות".
אני ממליצה לצייר בדמיונך תמונה אופטימית - איך אתה רוצה להיות במיטבך. אל תתיחס לסוכרת. מה היתה רוצה לעשות אם לא היתה לך סוכרת. השתמש בדיניון מודרך לפחות פעמים ביום ודמיין אותך שם בתמונה. לאט לאט תאמי שזה יתכן ואפשרי. גופך ילך אחרי מחשבותיך.
שלב שני הוא ללמוד כיצד לשלב את הסוכרת בתמונה.

צברו ידע חשוב על הסוכרת, למדו להתמודד איתה והיו אופטימיים. זה שם המשחק.

בהצלחה
איריס

מקלוני בדיקה וקופות חולים

רבים סיפרו לי, כי קופות החולים ובעיקר שרותי בריאות כללית קיצצו באספקת מקלוני הבדיקה.
הכלל אומר, כי מי שאינו מזריק אינסולין או אינו לוקח כדורים העלולים לגרום לו היפוגליקמיה זכאי רק לקופסא אחת של מקלונים לתקופה של שלושה חודשים.
לכך יש לי שתי השגות: ראשית, מטיפים לסוכרתיים לשפר את רמת האיזון שלהם אך מצפים מהם לעשות זאת עם 15 בדיקות בחודש. כלומר חצי בדיקה ביום....שנית, ההנחיה של חברות הגלוקומטרים וכן ההנחיה של הצוותים הרפואיים היא כי אסור להשתמש בחבילת מקלונים חודש לאחר שנפתחה. אם זה כך, כיצד ניתן להשתמש בחבילה מקלונים שלושה חודשים?
לכן, אני ממליצה לכם לא לוותר. נכון, קופות החולים רוצות לחסוף כסף ואם מקבלים את ההנחיה בלאית ברירה הן מרוויחות ואתם מפסידים. אם פונים לרופא המנהלתי (רופא אחראי בכל סניף קופת חולים) ומתקעשים עם הסיבות הנכונות , מצליחים. מאחר ויש לכם את כל הסיבות הנכונות שהן רצון להגיע לאיזון ואיסור להשתמש בחבילה מעל חודש, יש לכם סיבה טובה לנצח.

איריס

להתידד עם הגלוקומטר

השבוע פגשתי אישה סוכרתית - "מתוקה". מתוקה שאלה האם אין דרך לדעת את רמות הסוכר בדמה מבלי להשתמש כל הזמן בגלוקומטר. היא אפילו מוכנה להתאשפז לשבוע לצורך בדיקות אבל לא לבדוק כל הזמן. הסברתי למתוקה כי רמות הסוכר בזמן אישפוז אינן מייצגות את רמות הסוכר בימים רגילים ושרמות הסוכר משתנות כל הזמן. היא סיפרה לי, שעזבה את רופאת הסוכרת שטיפלה בה מאחר ולא יכלה להתמודד יותר עם ההפחדות שלה. כל פגישה איתה היתחילה והסתיימה בכעסים, צעקות ואיומים על העתיד השחור ואיומי הסיבוכים. היה לה יותר קל להפסיק ללכת אליה. ביאושה היא פנתה לרופא פרטי שהסביר לה באריכות את יתרונות האינסולין על פני הכדורים והשפיע עליה להתחיל טיפול בלנטוס. הטיפול באינסולין שיפר מאד את מצבה ובדיקת ה-A1C שלה היתה 6.9. לאחר כשנה המצב החמיר שוב וה-A1C עלה ל-8.5.
תוך כדי סיפורה התחלתי להבין את כעסה של הרופאה האנדוקרינולוגית מאחר ואותה מתוקה לא הגיעה לפגישות עימה עם עקומות סוכר ולכן הרופאה לא יכלה לשפר את הטיפול התרופתי בה. כיצד אפשר לדעת מה הסיבה לבעית ה-A1C ההולך ועולה: האם מינון הלנטוס אינו מתאים? האם אכילת הפחמימות אינה מסודרת ומתאימה? או שאולי כדורי הנובונורם אינם עושים עבודתם יותר ויש להחליפם באינסולין נובורפיד? אחרי הכל הרופאה אינה קוסמת ואינה מגדת עתידות. כמובן, שאין זה מצדיק איומים וכעסים. האיומים הם אלו שמבריחים ולא גורמים להיות פרו-אקטיבים. חבל שהצוות הרפואי לא מבין זאת. אם יש מטופל שאינו משכנע פעולה, יש לשכנעו בדרכים אחרות. לא ע"י הפחדות.
בהמשך שיחתינו סיפרה לי המתוקה כי קשה לה לעשות ניטור עצמי. ראשית היא חרדה בכל פעם עד שהגלוקומטר מראה את תוצאת הבדיקה ושנית היא עדין לא הפנימה את הסוכרת ולכן מסרבת לקחת איתה את הגלוקומטר לכל מקום. בעבודה היא היתה הולכת לבדוק בשרותים או יורדת לבדוק באוטו. אכן מצב בלתי ניסבל. כמה אפשר לבדוק בתנאים כאלו. אותה מתוקה הודתה שהבעיה הגדולה שלה היא חוסר ההפנמה למצבה הבריאותי הדורש התיחסות אקטיבית.
בגלל סיפורה על אותה רופאה מטפלת היסברתי לה על התאוריה שלי שיש לטפל בסוכרת מתוך תקווה ולא מתוך פחד. גם הסיפור שלה על הרופא הפרטי, ששיכנע אותה להתחיל טיפול באינסולין בגלל שהדבר כלל הסבר מפורט על הסיבות לכך (טיבעי ולא כימי, בלה בלה בלה), התאים לתאוריה שלי שצריך ללמד ולהסביר למטופלים על הסוכרת. לא סתם לתת להם אוסף הוראות מעשיות. את הסוכרת צריך להבין. כמו שהיסברתי לאותה מתוקה: הכרת פעם תלמיד שלא הבין מתמטיקה אבל אהב מתמטיקה? אינני מצפה שתאהבי את הסכרת שלך, אך אני רוצה שתביני אותה. "לכן קשה לי לעשות בדיקות עם הגלוקומטר" היא הוסיפה "אינני מבינה מה הסמפרים האלו אומרים ומבחינתי זה פעולה חסרת תכלית. לבדוק ולרשום, לבדוק ולרשום". מאד מצא חן בעיניה שהבטחתי ללמד אותה לנתח את התוצאות ולהבין את משמעותן. אני תקווה שבעזרתי היא תוכל להתידד עם הגלוקומטר: לקחת אותו לכל מקום וכמובן להשתמש בו ולרשום את התוצאות. כבר לפגישתינו הבאה היא קיבלה "שיעורי בית" להגיע עם רשימת בדיקות לפני כל ארוחה ושעתיים אחרי כל ארוחה וכן רשימה מפורטת של האוכל שאכלה באותה הארוחה כדי שנוכל לנתח את השפעת האינסולין והאוכל על רמות הסוכר.

בהצלחה לאותה מתוקה ולהרבה אחרים התקועים באותה בעיה.

איריס

סוכרתיים ומערכת הבריאות

שלום לכולם

בעבר כתבתי פוסט המסביר את שיטת החישוב של מספר יחידות אינסולין קצרצר טווח לקחת לפני הארוחה.
היום החלטתי לשתף אותכם בחויותי שהיו לי בשיחת טלפון, שערכתי עם סוכרתית. מספר שנים היא טופלה בכדורים ובעיקר בגלל הכחשה, היתה לא מאוזנת לחלוטין. לפני מספר שנים ולאחר מספר סיבוכים, החליטה לקחת אחריות על בריאותה והרופא העביר אותה לאינסולין -NOVOMIX. היא סבלה רבות מהיפויים והיפרים ולא הצליחה להגיע לאיזון. לאחר שהתיאשה מהטיפול שקיבלה, הלכה באופן פרטי לאחד ממומחי הסוכרת, שיעץ לה לעבור ללבמיר ונובורפיד אך לא התיחס למינונים. היא לא סיפרה לרופא המשפחה על היעוץ שעברה, אלא רק סיפרה לו ששמעה מחברה שלבמיר ונובורפיד עזרו לה להתאזן. רופא המשפחה סרב לטיפול ורק לאחר שהיא גייסה עזרה חיצונית נוספת הוא העביר אותה לטיפול המומלץ. לא ברור לי בדיוק למה, אך היא שוב הוחזרה ל-NOVOMIX ולאחר שוב ללבמיר. החלק העצוב של הסיפור הוא שההנחיות לגבי נובורפיד היו:
אם רמת הסוכר שלך עד 150 תזריקי 3 יחידות, אם רמת הסוכר שלך בין 150ל-200 תזריקי 6 יחידות, אם רמת הסוכר שלך מעל 200 תזריקי 8 יחידות - מודה באשמה: אינני זוכרת בדיוק את הערכים והכמויות. בתשובתו לשאלתה מה השינויים בהתיחס למה שהיא אוכלת הוא טען שאין שום קשר בין הכמות המוזרקת למה שהיא אוכלת.

היא פנתה לדיאטנית שבסניף קופת החולים וזו טענה שיש קשר ובנתה לה תפריט עם חישוב פחמימות לארוחה, ומספר יחידות להזרקה. כמובן שלא נאמר דבר על יחידות לתיקון. עד פה, כבר שיפור ניכר. ופה הגענו לנושא העצוב הבא:
כאשר היא חישבה לה כמה פחמימות היא אוכלת בארוחה היא חישבה:
בוקר: סלט ירקות (פחמימה), 3 פרוסות לחם קל (2 פחמימות)
ערב: סלט (פחמימה), שתי פרוסות לחם רגיל (2 פחמימות), שליש גביע גבינה (פחמימה), ביצה או יוגורט או חומוס (פחמימה)
ולכל מי שעדין לא הבין, אסביר למה זה עצוב:
3 פרוסות לחם קל = פחמימה וחצי ולא שתי פחמימות
רק כמות גדולה מאד (כשלוש כוסות) של סלט ירקות יחשב כפחמימה. בכל מקרה יש להתחיל ללא ספירת פחמימות ולראות האם יש צורך. סלט המכיל תפו"א שלם או שלושה גזרים יחשב כפחמימה בכל מקרה.
גבינה אינה פחמימה, ביצה אינה פחמימה ושני אלו אינם שקולים לחומוס שבהתאם לכמותו יש לספור זאת כפחמימה. חצי כוס גרגירי חומוס = פחמימה. בכף חומוס למריחה אין הרבה גרגירי חומוס.

חבל לי לשמוע שזה המצב בחוץ ועם זה אנשים מתמודדים. כמובן שאותה אישה החליטה להגיע אלי לאימון איש לסוכרת ולקבל ליווי טלפוני צמוד עד שתלמד לספור פחמימות, לתקן כהלכה וכדומה.

לחיות עם סוכרת

כדי לחיות חיים טובים ומלאים עם סוכרת,

צריך ללמוד לחיות עם הסוכרת בשלום.
כלומר, לא לפחד ממנה אלא לקחת אותה לכל מקום ולבצע מה שמתבקש.

לדעתי שורש הבעיה הוא,
שהתקשורת והצוות הרפואי מפחידים את  הקהל מפני הסוכרת ותוצאותיה:
- לפני שהתגלתה אצלו סוכרת
- לאחר שהתחילו לטפל בה.

אנשים אלו, מתכחשים ומזניחים את הסוכרת בגלל ההפחדות שהם שומעים על סיבוכי הסוכרת:
יכרתו לך את הרגליים, תאבד את מאור עינייך, 
תחובר לדיאליזה וכדומה.

אין לי בעיה שיסבירו להם על סיבוכי הסוכרת אך,

 מדוע לא מסיימים שיחה כזאת ב"אבל אני מכיר אנשים רבים עם סוכרת, ששומרים על איזון וחיים חיים מלאים". 

אני, מכירה הרבה כאלו.

מדוע כשמדובר בסוכרת מתרגמים אופטימיות להכחשה והזנחה?

אנשים שמפחידים אותם או שהודיעו להם על הסוכרת לאחר שהם שמעו על הסיבוכים בתיקשורת,

מעדיפים להספיק לחיות מה שאפשר בהנאה ובשימחה".

התקשורת מביאה בכל פעם סיפורים נוספים על אנשים שנצחו את הסרטן למרות כל הסיכויים.

כל כך הרבה אנשים מקבלים כוח ומןטיבציה מהסיפורים הללו.

מדוע אין סיפורים בתקשורת על אנשים שחיים חיים טובים עם הסוכרת. למה רק הפחדות?

בואו לכנס "חיים טובים עם סוכרת" וקבלו אופטימיות ומוטיבציה במנות גדושות.

איריס