19 דצמבר 2008

לחיות עם סוכרת

כדי לחיות חיים טובים ומלאים עם סוכרת,

צריך ללמוד לחיות עם הסוכרת בשלום.
כלומר, לא לפחד ממנה אלא לקחת אותה לכל מקום ולבצע מה שמתבקש.

לדעתי שורש הבעיה הוא,

שהתקשורת והצוות הרפואי מפחידים את  הקהל מפני הסוכרת ותוצאותיה:
- לפני שהתגלתה אצלו סוכרת
- לאחר שהתחילו לטפל בה.

אנשים אלו, מתכחשים ומזניחים את הסוכרת בגלל ההפחדות שהם שומעים על סיבוכי הסוכרת:
יכרתו לך את הרגליים, תאבד את מאור עינייך, 

תחובר לדיאליזה וכדומה.

אין לי בעיה שיסבירו להם על סיבוכי הסוכרת אך,
 מדוע לא מסיימים שיחה כזאת ב"אבל אני מכיר אנשים רבים עם סוכרת, ששומרים על איזון וחיים חיים מלאים". 
אני, מכירה הרבה כאלו.

מדוע כשמדובר בסוכרת מתרגמים אופטימיות להכחשה והזנחה?
אנשים שמפחידים אותם או שהודיעו להם על הסוכרת לאחר שהם שמעו על הסיבוכים בתיקשורת,
מעדיפים להספיק לחיות מה שאפשר בהנאה ובשימחה".

התקשורת מביאה בכל פעם סיפורים נוספים על אנשים שנצחו את הסרטן למרות כל הסיכויים.
כל כך הרבה אנשים מקבלים כוח ומןטיבציה מהסיפורים הללו.
מדוע אין סיפורים בתקשורת על אנשים שחיים חיים טובים עם הסוכרת. למה רק הפחדות?

בואו לכנס "חיים טובים עם סוכרת" וקבלו אופטימיות ומוטיבציה במנות גדושות.

איריס

2 comments:

  1. צודקת לגמרי. למען האמת, בפעם האחת שיצא לי להיות נוכחת בגילוי של סכרת חדשה (דווקא סוג 1) דווקא ניסיתי לטחון את נושא ה"חיים עם זה טוב" כמה שרק אפשר. אני באמת לא מבינה איך אפשר אחרת - ואני חושבת ומקווה שזה די איך שמלמדים להעביר את זה בימינו (לפחות האנשים שלימדו אותי).
    לא חשבתי על העובדה שהפחדות עלולות לגרום לאנשים להחליט ללכת על "אכול ושתה כי מחר נמות". תודה :)

    השבמחק
  2. בהחלט עושים זאת עם ילדים. נותנים להם תקווה ועידוד.

    למה לא עושים זאת עם אנשים בוגרים? למה אותן צריך רק להפחיד?

    השבמחק