אתמול עברתי חוויה מיוחדת במינה:
נשלחתי לקנות בד בנחלת בנימין בתל-אביב. מי שמכיר את האזור יודע כי חונים בחניון של שוק הכרמל ומשם הולכים ברגל לרחוב לנחלת בנימין - רחוב הבדים.
אתמול היה מזג אויר סוער והגעתי לאזור בגשם סוחף. נכנסתי לחניה בקצהו הדרומי של השוק.
מחניה זו נאלתי ללכת במעלה השוק מקצהו הדרומי ועד המעבר לרחוב נחלת בנימין.
הדרך היתה מלאה במים זורמים בגלל הגשם הסוחף שירד באותו הזמן.
כל השוק היה מוצף כך שלא היתה ברירה אלא ללכת במעלה הכביש המוצף במים.
כשמגפי מלאות במים, רגלי רטובות והמטריה עפה מידי פעם, לא יכולתי שלא להיזכר בטיול שערכתי באלסקה. בקרתי באזור של סלמונים השוחים במעלה הזרם ונגדו כדי להגיע למקום בקיעתם מהביצה.
ככל שהדג חזק ומיומן יותר, כך יוכל לדלג על מפלים גבוהים יותר ולהחזיק מעמד במסע הקשה לעבר היובל בו בקע מהביצה.
!!למרות כל הקשיים, לא ויתרתי והצלחתי!!כמובן שאינני יכולה שלא להשוות את זה עם ההתנהלות עם הסוכרת.
גם אם קשה לפעמים וקורים ארועים שלא תלויים בי, אני לא מוותרת ובסוף מצליחה.
ככל שארכוש יותר כלים חשיבתיים ומעשיים כך אוכל לדלג גבוה יותר מעל מכשולים ולהחזיק מעמד במסע הקשה. ממש כמו הסלמונים.
אני מאמינה שהסוכרת לימדה אותי לחיות ככה: להאמין בכוחי. התחושה שהכל בידיים שלי.איך אומרים בפרסומת "אומנם במזג האויר אין לנו שליטה..." אבל באופטימיות ובהרגשה דוקא יש לנו.כמו שאמר ד"ר חיים שפירא בספרו קהלת:
"הן הפסימיסטים והן האופטימיסטים מגיעים בסופו של דבר לאותו המקום בדיוק, אך האופטימיסטים נהנים יותר מן הדרך".
נשלחתי לקנות בד בנחלת בנימין בתל-אביב. מי שמכיר את האזור יודע כי חונים בחניון של שוק הכרמל ומשם הולכים ברגל לרחוב לנחלת בנימין - רחוב הבדים.
אתמול היה מזג אויר סוער והגעתי לאזור בגשם סוחף. נכנסתי לחניה בקצהו הדרומי של השוק.
מחניה זו נאלתי ללכת במעלה השוק מקצהו הדרומי ועד המעבר לרחוב נחלת בנימין.
הדרך היתה מלאה במים זורמים בגלל הגשם הסוחף שירד באותו הזמן.
כל השוק היה מוצף כך שלא היתה ברירה אלא ללכת במעלה הכביש המוצף במים.
כשמגפי מלאות במים, רגלי רטובות והמטריה עפה מידי פעם, לא יכולתי שלא להיזכר בטיול שערכתי באלסקה. בקרתי באזור של סלמונים השוחים במעלה הזרם ונגדו כדי להגיע למקום בקיעתם מהביצה.
ככל שהדג חזק ומיומן יותר, כך יוכל לדלג על מפלים גבוהים יותר ולהחזיק מעמד במסע הקשה לעבר היובל בו בקע מהביצה.
!!למרות כל הקשיים, לא ויתרתי והצלחתי!!כמובן שאינני יכולה שלא להשוות את זה עם ההתנהלות עם הסוכרת.
גם אם קשה לפעמים וקורים ארועים שלא תלויים בי, אני לא מוותרת ובסוף מצליחה.
ככל שארכוש יותר כלים חשיבתיים ומעשיים כך אוכל לדלג גבוה יותר מעל מכשולים ולהחזיק מעמד במסע הקשה. ממש כמו הסלמונים.
אני מאמינה שהסוכרת לימדה אותי לחיות ככה: להאמין בכוחי. התחושה שהכל בידיים שלי.איך אומרים בפרסומת "אומנם במזג האויר אין לנו שליטה..." אבל באופטימיות ובהרגשה דוקא יש לנו.כמו שאמר ד"ר חיים שפירא בספרו קהלת:
"הן הפסימיסטים והן האופטימיסטים מגיעים בסופו של דבר לאותו המקום בדיוק, אך האופטימיסטים נהנים יותר מן הדרך".
שלך איריס