מה למדתי מהתקרית המוזרה שעברתי בכביש 5

יום אחד נסעתי על כביש 5 בדרך הביתה.

עד עכשיו הכל רגיל ושיגרתי.

השעה היתה 15:00 אחרי הצהריים, מה שמבטיח שהתנועה התחילה להיות עמוסה אך עדין זורמת במהירות של 80 קמ"ש.

לקראת מחלף התקווה, המכונית חרקה על הכביש ונעצרה בנתיב האמצעי כשמכוניות ממשיכות במהירות בנתיב מימין ומשמאל.

לקח לי כמה שניות להתאושש מההלם.
לבשתי אפוד צהוד ויצאתי לראות מה קרה.

הגלגל השמאלי הקידמי השמאלי שכב על הכביש,
כך שאי אפשר היה לדחוף את המכונית ולהזיז אותו לשולי הדרך.

הוצאתי משולש אזהרה.

פתאום רץ למולי אדם שטען שגם המכונית שלו נפגעה. 

הוא הצליח לרדת לשוליים כי הוא נסע בנתיב הימני.

הוא ראה גלגל שעף ממשאית, פגה במכונית שלו ואח"כ התגלגל מתחת לאוטו שלי.

הוא אפילו הראה לי את המקום על הכביש שזה קרה, מה שהוכיח שהמכונית החליקה על הכביש כמה מאות מטרים לפני שנעצרה.

כמו שסיפרתי, המכונית שלי עמדה באמצע הכביש כשמכוניות משני הנתיבים האחרים נוסעות במהירות.

כמובן שנהגים עצרו ליד המכונית וצעקו עלי למה אני לא מזיזה את המכונית למרות שאי אפשר היה להזיזה.

ירדנו במהירות לשוליים וכל אחד הזמין את שרותי הגרירה שלו.

אני התקשרתי לשגריר והודעתי להם שאני צריכה גרר מיוחד שלא גורר את המכונית על ארבע גלגלים אלא מרים את הגלגלים הקידמיים.

התקשרתי גם לבעלי וסיפרתי לו מה קרה.
הסברתי שאני מתכוונת לגרור את המכונית למוסך שלי ברעננה.
לרוע המזל בעלי הסביר לי כי הוא נסע לפגישה הרחק ממקום עבודתו במכונית של מישהו אחר כך שיקח זמן עד שיגיע לאוטו ויגיע אלי.
בגלל שהערכה היתה שזה יקח הרבה זמן החלטנו שעדיף שיחכה לי במוסך ברעננה.

עברו עוד כשעתיים והגרר לא הגיע.
כל כביש 5 היה פקוק בגלל זה.
הגרר של המכונית השניה הגיע וגרר אותו.
כל מה שנשאר לי לעשות זה לשבת בשולי הכביש מעבר לגדר הבטיחות.

למזלי הגיעה ניידת משטרה לאחר כשעה וחצי.
השוטרים ירדו וכיוונו את התנועה.
אחרי כשלוש שעות הגיע הגרר. 
בעצם הוא הגיע תחילה למקום הלא נכון ולכן לקח לו עוד 15 דקות להגיע בגלל פקק התנועה שנגרם.

הבעיה היתה שהגיע הגרר הלא מתאים (כזה שגורר מכוניות על ארבע גלגלים).

השוטרים התעקשו והוא בכל זאת קשר את המכונית וגרר אותה לשוליים לפני שנסע.
לפחות עברנו את החלק המפחיד הזה.

התקשרתי לבעלי, שכבר הגיע למוסך, והודעתי לו שהגרר לו מתאים וצריך לחכות לעוד אחד.
הוא אמר שהוא יוצא אלי.
תחשבו מה קורה כשכביש 5 מזרחה והגישה אליו היו חסומים בגלל מה שקרה.

רק אחרי 4 שעות, כשכבר החשיך, הוא הצליח להגיע ומצא אותי יושבת בחשכה על שולי הכביש.

לפחות בשעה שנותרה לא חיכיתי לבדי. חצי נחמה.

סוף סוף הגיע הגרר שגרר אותנו למוסך ברעננה שכמובן היה סגור  והשארנו שם את המכונית בחצר שלו.

מה למדתי מהחויה הלא פשוטה הזאת שנמשכה ארבע שעות?

אני יכולה לעמוד בפני מצבים קשים. 
גם אם הם לא תלויים בי.
אסור לוותר.
לחפש את הפיתרון המתאים עד שהוא ימצא.

ככה גם בהתמודדות עם הסוכרת.

יש ימים קלים כמו כל יום שאני נוסעת על כביש 5 כשהכל מתחיל בסדר ונגמר בסדר.
יש ימים קשים כמו אלו שמתחילים בפקק תנועה אין סופי ומאחרים ליעד.
יש ימים קשים מאד כמו הפעם שאחרי פיגוע סגרו את כביש 5 לשעתיים.
ויש גם חויות קשות, ארוכות ולא צפויות.

את הכל עוברים בסוף.
אני בטוחה שיהיו עוד מצבים שאינם תלויים בי.

כשזה תלוי בי אני יכולה להימנע מלצאת לדרך לפני 10:00 בבוקר.

אבל אם זה לא תלוי בי? 
אני יודעת שאני אסתדר גם אם יהיה קשה.

אופטימיות עם סוכרת. זה שם המשחק.

איריס