מקרה לא נעים - זה החיים

ביום שישי בצהריים נסעתי עם בני ובן-זוגי למרכז ת"א לרכוש ציוד מוזיקלי עבור בני.

כחלק מהתארגנותי ליציאה שמתי בתיק עט אינסולין וגלוקומטר ואכלתי מנה פחמימה.
בתיק יש לי טבליות גלוקוז באופן קבוע.

השהיה בחנות המוזיקה התארכה והרגשתי כי חם לי וחששתי כי אני בשלב מתקדם של היפוגליקמיה.
חיפשתי בתיק את הגלוקומטר אך לא מצאתי. שאלתי את המוכר "חם פה, או שזה רק אני" אך הוא אישר "כן, חם פה".

הרגשתי כי רמת הסוכר יורדת למרות שלא יכולתי לאשר זאת. עכשיו אני מבינה שזה חלק מהבילבול. התחלתי ללעוס טבליות גלוקוז. לא לקחתי סיכון.

הודעתי לכולם שאני יוצאת מהחנות לחפש שתיה קרה.
יצאתי מהחנות אך הדוחק במרכז היה נוראי. המשכתי לאכול גלוקוז.
האפשרות היחידה לשתיה קרה היתה של קנית כוס לימונדה. למרות החשש שהרמה תעלה יותר מידי קניתי כוס ושתיתי את חציה.

כנראה בגלל השעה, לקח זמן עד שהתאוששתי (כולל היפו הנגאובר).
כשיצאנו מהחנות פגשתי את בתי שקנתה באחד הדוכנים פשטידה. היא לא גמרה אותה ואני אכלתי כרבע חתיכה.

כשהגענו הביתה, מצאתי את הגלוקומטר ועפ"י המדידה רמת הסוכר היתה 170. בזה קל לטפל.

טוב שלא לקחתי סיכון טיפלתי בהיפו לפי ההרגשה ולא רק לאחר קבלת אישור.
4 טבליות גלוקוז, חצי כוס לימונדה ורבע פשטידה = 170. מה שאומר שהיתה רמה נמוכה.

מה למדתי מהמקרה: לא לחכות לרגע האחרון שהטשטוש כבר מגיע.
לא לחינם הגלוקומטר הוא חברינו הטוב.
לא מבטיחה שדברים כאלו לא יקרו יותר.
אדאג שיהיו כמה שפחות.

להתראות
איריס