שיחות אישיות עם הסוכרת

השבוע נערך ביום רביעי עוד מפגש של פורום בוגרים של האגודה לסוכרת נעורים (סוכרת סוג 1). הפעם ניהלה את המפגש מומחית לפסיכודרמה. אני מאד נהנתי מהמפגש ומההפעלות ואף הבנתי על עצמי דברים חדשים.
בהפעלה האחרונה היה צריך לנהל שיחה עם הסוכרת. המנחה הציבה כיסא רייק במרכז החדר וכל אחד היה צריך לומר לסוכרת, שישבה בכיסא, משפט ואז להתישב בכיסא כשהוא הסוכרת ולענות לעצמו. מספר משתתפים אמרו לסוכרת משפטים כועסים כגון "נמאסת כבר". כשהגיע תורי אמרתי "אני לא כועסת עליך" ואני (כלומר הסוכרת) ענתה לי (כלומר אני לאיריס) "בגלל זה אנחנו חיות כל-כך טוב בשלום ומסתדרות אחת עם השניה". אחת המשתתפות ניהלה ויכוח עם הסוכרת שבכסא "למה דוקא אני". תוך כדי זה, גם אני ניהלתי את אותה השיחה עם הסוכרת בזו השפה: אני (כלומר, איריס) "למה אני" והסוכרת ענתה לי (כלומר אני לאיריס) "חיפשתי שגרירה שתיצג אותי בעולם ותראה שאפשר לחיות עם סוכרת והכל בסדר". "אבל למה דוקא אני" הקשתה המנחה בשמי (כלומר איריס). ואני (כלומר הסוכרת) ענתה לי (כלומר אני לאיריס) "משום שראיתי שאת ילדה חזקה, מסודרת ואחראית והתאמת לתפקיד".
באותו רגע הבנתי כי מותר גם להתרגז ולכעוס אך המעבר להשלמה עם המצב והויתור על הכעס מעביר את המצב וההיתמודדות לשלב אחר.