לשחרר את הילד לחיים - גם לו מגיעה עצמאות

ביום ראשון התקיים עוד מיפגש של שיח-הורים. במיפגש דנו על השפעת הסוכרת על תפקוד המשפחה כמשפחה (אחים, סבים, זוגיות). כהרגלינו, הזמנו אורחים שעשויים לעניין ולעודד את ההורים. הפעם התארח זוג להם בן סוכרתי. הסוכרת אובחנה אצלו בגיל 14 והיום הוא בן 38, נשוי ואב לשלוש בנות.
המסר הברור, שהאם העבירה להורים היה "שהבית ימשיך להתנהל כרגיל. לתת לילד את ההרגשה שהחיים ממשיכים". הדבר כולל חובות כמו כל האחים האחרים. לתת לו להתמודד ולשחרר אותו לעצמאות למרות שקשה לשחרר.
האב נתן מטאפורה שמאד אהבתי: רכיבה על אופניים. כשהילד מתחיל לרכב על אופניים עם שני גלגלים, בהתחלה מחזיקים את האופניים מאחור ורצים אחריו. אח"כ עוזבים את האופניים ורצים אחריו. לאט לאט הילד מתחיל לרכב לבד. לפעמים הוא נופל ואולי אפילו בוכה. לפעמים עוזרים לו לקום, לפעמים הוא בא בוכה לקבל ניחומים אך לאט לאט הוא לומד להתמודד עם כל מיני מצבים: עליות, ירידות, מיכשולים, נפילות וכדומה. כך זה עם ילד עם סוכרת. אי אפשר להחזיק אותו כל הזמן ולא לרוץ אחריו כל הזמן. יש לשחררו ולתת לו את העצמאות שלו להתמודדות עם הסוכרת.
האם האורחת סיפרה כי חודשיים אחרי שהילד אובחן, היה טיול שנתי של יומיים. היא יצאה לטיול כאם מלווה, אך לא היתה צמודה לילד: לא בבדיקות, לא בהזרקות ולא באכילה. אח"כ הילד הסתדר בעצמו בטיולים.
אני יודעת שמאד קשה לשחרר את הילד לעצמאות. הרבה יותר קל להיות כל הזמן בשליטה מלאה על מה שקורה. כמו שקשה להפסיק לרוץ אחרי האופניים (למרות הקושי הפיזי לרוץ אחרי האופניים) כך צריך לשחרר גה פה. נכון, יהיו היפואים, היפרים, בדיקות, הזרקות וכדומה אך עם הכל זה, הילד צריך להתמודד בעצמו וכך הוא ירגיש פחות שונה מחברים שלו ויהיה מוכן יותר טוב לחיים.

איריס