כמה טוב היה לו יכולנו להשליך סכרת עם כל המעשים הרעים? הלואי שהייתי יכולה. לו הייתי מאמינה שזה יעבוד, הייתי עושה זאת לפני 35 שנה.
אז איך בכל זאת מסתדרים איתה?
לא, איננו צריכים לאהוב את הסכרת. גם אני הייתי שמחה להיפטר ממנה כמו שכבר ציינתי. גם אי אפשר להחליט להתגרש ממנה או למכור אותה כמו שמוכרים אוטו שעושה בעיות. הדרך האחרת היא לחיות עם הסכרת בהבנה וידידות.
ימים אלו של חשבון נפש מתאימים לכך במיוחד. כמו שצריך להשלים עם חברים, בואו נשלים איתה. לא נאהב אותה. נשלים איתה. נקבל אותה.
מהו חשבון נפש? זהו סיכום שאדם עושה למעשיו הטובים והרעים, ביקורת עצמית.
לסוכרתי יש הרבה מעשים שאינם מעשים רעים או חטאים. הם נובעי מחוסר הבנה וחוסר ידיעה. החבר החשוב ביותר עימו אנו צריכים לשפר את היחסים הוא הסכרת. התכחשות רק תגרום לה להחזיר לנו ובגדול.
זה הכל תלוי בנו. גם אם אין ברירה וצריכים להשתמש באינסולין, אין זה סוף העולם ואפשר להמשיך קדימה תוך כדי לקיחת אחריות.
מה עם צום ביום כיפור?
שאלו את הרופא. מאד תלוי בסוג הסכרת, האיזון והטיפול. כל מקרה לגופו.
גמר חתימה טובה
מנוי RSS לבלוג מתוק
איריס,
השבמחקקראתי בעיון את דבריך פה בפוסט האחרון, ובכלל, ופתאום הבנתי משהו שחסר לי בהתייחסות שלך ושל רבים אחרים לסכרת.
פתאום פשוט "נפל לי האסימון".
ההשלמה היא לא עם הסכרת, ולא הסכרת היא זו ש"תחזיר לנו" אם לא נתייחס אליה בכבוד...
זה הגוף שלנו. ואותו אנחנו צריכים לקבל, עם המגבלות, הסימפטומים, הצורה והגודל...
אנחנו צריכים לדעת לחיות ולקבל את עצמנו כפי שאנחנו, לכבד את עצמנו ואת גופנו כפי שהוא דורש מאיתנו – ואז נוכל לזכות לאיכות חיים.
ולא, אני לא אומרת שאת הכל צריך לקבל כגזירה משמיים! ישנן דרכים רבות (ומי כמוך יודעת) לעזור לנו ולגוף שלנו לאחד מטרות ולהגיע ליעדים שאנחנו מציבים לעצמנו. יחד.
שנה טובה וגמר חתימה טובה!
רותי שלום
השבמחקתודה על תגובתך.
מבחינתי לקבל את הסכרת זה לקבל את הגוף שלנו כמו שהוא ולא להתיחס אליו כפגום.
חג שמח וגמר חתימה טובה
כן, זה בדיוק מה שהתכוונתי.
השבמחקפשוט כשכותבים "בואו נשלים איתה" או "החבר החשוב ביותר עימו אנו צריכים לשפר את היחסים הוא הסכרת", זה שם את הסכרת כאלמנט חיצוני ולא כחלק מהגוף שלנו.