בן זוגי היקר ובני נסעו הבוקר לחופשת סקי בצרפת.
להפתעתי, אתמול בערב התבקשתי להכין להם אוכל לדרך מאחר והדרך משדה התעופה לאתר הסקי אורכת כארבע שעות. מאד הופתעתי מאחר ותמיד כשהייתי נוסעת איתם הייתי מכינה אוכל לי ולכולם ובתחילה נתקלתי בהתנגדות בעיקר בגלל שתמיד (כמו גם הפעם) ישנן עוד משפחות בחבורה.
בפעם האחרונה שנסעתי איתם הודעתי לזוג האחר שאני מביאה לנו אוכל לדרך והצעתי להם גם לקחת מאחר ומדובר בארבע שעות של נסיעה. "השתגעת" אמרו לי "בשביל זה אנחנו נוסעים לצרפת, לאכול סנדוויצים מהארץ?. נעצור בדרך ונאכל משהו כמו שצריך". מאחר וזה היה בתקופה שהשתמשתי באינסולין שחייב לאכול בזמנים קבועים , לא יכולתי להסתכן, והבאתי אוכל לדרך. מאחר ואתם מכירים את דעתי, שצריך לעשות דברים עבור כולם כדי לא להרגיש שונים, הכנתי כריכים וירקות לכל המשפחה. וכך היה. בנסיעה לאתר הסקי, התבקש הנהג לעצור במקום טוב לארוחת צהריים קלה בלבד שהרי ארוחת ערב גדולה נאכל באתר הסקי. לאחר ארבע עצירות במסעדות שונות לאורך הדרך, התברר כי המיסעדות הצרפתיות סוגרות בצהריים ובזו שהיתה פתוחה, היו חייבים לקנות ארוחה יקרה הכוללת 4 מנות. לבסוף התחלנו לטפס על ההרים ונגמרו האופציות למסעדות נוספות. כמובן, שכל הילדים הצטרפו אלינו לארוחה שהבאנו איתנו (כמובן, שלמבוגרים לא היה נעים לאכול ממה שהבאתי לנו). זה יתרונה הגדול של הסוכרת: חיים מתוכננים ללא לקיחת סיכונים מיותרים. לא להשאיר דברים ליד הגורל: לא לצאת לדרך ולקוות שיהיה בסדר. כן, קורה שאני זורקת אוכל מאחר ומצאנו בדרך משהו יותר טעים. אך אם לא מצאנו, נשארנו שבעים וכמובן בלי היפויים.
ולמה הופתעתי אתמול בערב? "את זוכרת שאנחנו צריכים אוכל למחר" אמר לי בן-זוגי. ציפיתי שהם ישמחו, שאני לא נוסעת איתם והם יוכלו להיות יותר ספונטנים. אך מסתבר שלמדו להנות מהתכנונים ואף להבין את יתרונם.
ככה זה, כשיש סוכרת אין ספונטניות אך כדאי לראות גם את הצדדים החיוביים של זה. אם אחרים יכולים, גם אתם יכולים
שלכם
איריס
מנוי RSS לבלוג מתוק
גם לי לקח זמן עד שהצלחתי להתרגל לזה שאין ספונטניות, אבל בסופו של דבר זה הופך לשיגרה וזה הופך להיות כמעט מובנה בך, אני כבר לא מרגיש את זה בכלל.באמת כולם יכולים :)
השבמחק