היום נפגשתי עם בחורה שיש לה סוכרת סוג 2. היא אומנם התחילה לדאוג ברצינות לסוכרת ואפילו האיזון שלה השתפר מאד בשנה האחרונה. אלא מה, היא עדין חוששת מעתידה וגורלה שכן אמה נפטרה לא מזמן מסיבוכי סוכרת.
הסברתי לה שזה קרה לאמה ולא לה. אמה חיה בזמנים אחרים, טכנולוגיה אחרת ותובנות אחרות. כמובן שגם הידע שיש היום על פחמימות ואינדקס גליקמי הינו ידע חדש שנרכש בעשר השנים האחרונות.
פעם לא היו סוגי אינסולין טובים כמו היום ולא טכנולוגיות טובות לנטילת אינסולין כגון אלו שהיא משתמשת. יתרה מזה. פעם חשבו, שלהשתמש באינסולין זה הגרוע מכל. לא מזמן סיפרה לי מישהי, שבתפקידה היא אחות בית-חולים, כי בעלה התחיל להתאזן רק לאחר שהתחיל לקחת אינסולין.
לרוע המזל, היא היתה זו שאמרה לו כל הזמן "רק לא אינסולין".
חשבו על זה, האם לא גדלנו עם הידיעה שאם מגיעים לאינסולין, זוהי סוף הדרך ועוד במובן הרע של המשפט ולא במובן הסלנגי של המשפט. עד כדי כך זה עמוק וברור שאפילו אחות בבית חולים חשבה כך.
לא, אני לא חושבת, שרק שימוש באינסולין יפתור את הבעיות. ההפך, אני חושבת שללא הבנה וכלים מתאימים, האינסולין לא יפתור את הבעיה. האינסולין הינו כלי עזר בלבד אבל לא תמיד צריך אותו. פעמים רבות אפשר להסתדר בלעדיו.
מה שצריך לזכור שמה שקרה או קורה לאחרים כתוצאה מהסוכרת לא קורה לך.
מצב הסוכרת שלך בידיים שלך אפילו אם לא ב-100%. ברור שאם עובר זמן רב של "אפשר גם מחר, יש תמיד עוד יום", זה עלול לקרות גם לך.
חשוב לזכור: אף אחד לא קם בוקר אחד מהשנה עם נמק ברגל. מדובר בתקופה ארוכה של חוסר איזון והזנחה.
מילים כאלו לא מקדמות אותך ולא משפרות את מצבך. רק הפקת לקחים מהעבר ומעשים בהווה ובעתיד הם שישפרו את המצב.
לא כדאי לחכות למחר. אפשר להתחיל כבר עכשיו. ימי אלול של חשבון נפש הינם מצוינים לכך. רק לא לנסות לבקש סליחה ולצפות שהכל ימחל ויעבור. רק תיקון המעשים וההתנהגות ישפרו את המצב.
בהצלחה
איריס
מנוי RSS לבלוג מתוק
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה