טיולים עם סוכרת

בנעורי הייתי מדריכה בצופים. הרבה לא ידעתי על הסוכרת ולא על ההתמודדות עם סוכרת במצבים מיוחדים. גם הורי לא ידעו הרבה . התקופה היתה שונה מהיום

• לא היה אינטרנט לקרוא וללמוד
• לא היו פורומים שאפשר לשלוח להם שאלות ולקבל עצות
• לא היתה האגודה לסוכרת נעורים,
  שסיפקה הרבה מידע בנושאים שונים
  וכן סביבה תומכת ומעצימה כגון מחנות, נופשונים ועוד
• הציוד הטכנולוגי לא היה רב (בלי גלוקומטרים, עטי אינסולין)
  וגם סוגי האינסולין לא הו טובים כמו היום (אינסולין בלתי צפוי למספר רב של שעות)
• לא היה צוות מובנה במרפאות. היום במרפאות נתן למצוא:
  רופאים, דיאטניות, אחיות, עובדות סוציאליות.
  גם בנעורי היתה מרפאה אך היא עסקה בצד המעשי בלבד
  וגם זה עם פחות ידע וטכנולוגיה  משיש היום

    בתוקף תפקידי כמדריכה, יצאתי עם 18 חניכות למסע.
התוכנית הייתה לאכול ארוחת בוקר ב-7:00 ,
ההסעה תוריד אותנו בתחילת המסלול
ותסע עם ארוחת הצוהריים שהכנו מראש לסיום המסלול.

לסיום המסלול היינו אמורים להגיעה בשעה 12:00.
התכנית התאימה בדיוק לצרכי הסוכרת שכן האינסולין
שהשתמשתי בו באותה התקופה חייב
אכילת צהריים בשעה 12:00 או 13:00. כמה טוב!

אלא מה, המסע הסתיים בשעה 17:00.
הגעתי לארוחת הצהריים בהיפו קשה לאחר
שכל הדרך אכלתי את כל ההתקים של החניכות שלי,
שכן לא הצטיידתי כראוי לאפשרות כזאת.

מה למדתי מהתקרית:

1. אין להסתמך על תכניות

2. מסוכן מאד לעשות דברים כשלא ערוכים כראוי

מידי פעם היתה עוד תקרית כזאת שגם מהן היו לי תובנות חשובות:
תכנון והצטיידות נכונה.

בטיול האחרון שלי לפני מספר חודשים שערכתי באיטליה, רכשתי עוד כמה כלים חשובים.

את כל מה שלמדתי, אני רוצה לתת לכם.

למה לעבור 37 שנה כדי לדעת מה לעשות?

עוד טיפים חשובים לקראת הקיץ ולחיים טובים עם סוכרת בכלל 

בכנס "חיים טובים עם סוכרת".

להתראות

איריס