לשרוד במצבים לא קלים ולא פשוטים

היום נפגשתי עם מישהי, 
שהוריה עברו תאונת דרכים בילדותה.

אביה נהרג ואמה נפצעה קשה.

היא סיפרה שאין לה תקופה של לפני ואחרי התאונה.

מבחינתה כל חייה ללא אב וטיפול באימה הפצועה התחילו בגיל 10.

היה המשבר של מות האב וההישרדות אחרי התאונה ואח"כ המעבר למציאות חדשה.

כמובן שהדבר עורר בי הרבה זיכרונות על התקופה שאני אובחנתי.

אין ספק שהמשבר שלי היה הרבה יותר קטן.

אבל כשזה קורה, לא עושים השוואות.

גם לי אין "לפני הסוכרת" ו"אחרי הסוכרת".

למרות שאובחנתי בגיל 14. 14 שנה לפני...

מבחינתי תמיד התמודדתי עם סוכרת.

נכון שיש ארועים בודדים שאני זוכרת כמו טיול משפחתי, טיול בצופים ואפילו בילויים במסעדות.

אבל סגנון האכילה שלי דומה בכולם.

אין לפני ואחרי.

הבנו שזאת דרכינו בהשרדות של כל אחת ונסיבותיה.

אם היינו משוות כל הזמן, היה לנו הרבה יותר קשה.

ככה אנחנו הולכות תמיד קדימה ומתמודדות עם מה שיש.
דרכים שונות, אבל תמיד קדימה.
בלי לומר "אילו זה לא היה קורה".
זה מצב שלא קיים.

כשקורים ארועים בחיי או בחייהם של אחרים (כמובן לא פגיעה בחיים)

אני אומרת "הכל לטובה".

הרבה מתרגזים עלי כשאני אומרת את זה.

מבחינתי זאת בדיוק אותה שיטת התמודדות והשרדות.

לפעמים לוקח לי זמן להבין למה זה קרה לטובה, 
אבל בסוף אמצא.

שיטה להישרדות.

עוד עצות מעשיות לחיים עם בעיות סוכר

להתראות איריס