31 ינואר 2009

סוכרת- מקנגרו ועד אדם חופשי


השבוע נערך פורום בוגרים, שחימם את הלב. כ- 30 איש ישבו במעגל אחד ודיברו בשפה משותפת. לשם שינוי: לא רק אמפטיה אלא הבנה.
הדבר החשוב מכל היתה נכונות החברים לתרום לאגודה לסוכרת נעורים ולא לצפות לקבל ממנה.

במפגש נשאלה השאלה: איזו חיה היא הסכרת בשבילך.
ברצוני לציין מספר תשובות, שמראות שלבים שונים של התמודדות עם הסוכרת וכמובן טיפוסים שונים:

קנגרו:
אובחנתי לפני מספר חודשים. אני רוצה להיות עצמאית ולאת לעולם אך עדין חוזרת מידי פעם לכיס לקבל אישור וביטחון מהורי.

זיקית:
מחליפה צבעים(סוכר גבוה, סוכר נמוך)
מסתלת לכל אורח חיים, בכל מקום
השתלבות בחברה חדשה

עכבר:
מכרסם (בזמן היפו)
אוכל את הגוף מבפנים אם לא שומרים

דב:
קבלת המחלה – כניסה לתנומת חורף
הפנמה והסתגלות – לחזור ולהתיחס לדברים ולא להפריע לאורח החיים

כלב:
ידידו הטוב של האדם
גם הבריאות היא ידידיתי הטובה
לכלב יש לתת תשומת לב מועטה: הורדה, אוכל, סרוק וכדומה אך מקבלים ממנו המון אהבה
גם לסכרת: בדיקות ומדידות, אך זה שולי

אריה:
בהתחלה נורא מפחיד
אח"כ יותר ידידותי והכל נרגע

דולפין:
ידידותי, מאושר, חיי ברוגע, שוחה במים ונהנה ואף משמיע קולות צהלה
כשרוצה צולל במים וכשרוצה יוצא החוצה

חזרתי להיות אדם: זה חלק ממני

אם יש לכם סוכרת סוג 1 וכבר מלאו לכם 18 שנה (לא חשוב מתי), גם אתם מוזמנים להצטרף למפגשים שנערכים כל יום רביעי אחרון של כל חודש. לשבת במעגל ולשוחח בהומור והבנה על הסוכרת עם עוד בוגרים שמבינים מה אתם חווים ומרגישים.

מי שרוצה להצטרף, מוזמן ליצור קשר עם האגודה לסוכרת נעורים או איתי

להזכירכם,
לבלוג מתוק יש עכשיו גם עדכונים בדואר אלקטרוני, ואפשר להירשם אליהם בלינק הבא


איריס

30 ינואר 2009

מאכלים ללא סוכר


אתמול הייתי בחנות, שמוכרת לחמים, עוגות ועוגיות ללא סוכר. לעבור להסתכל ולטעום מכל דבר. מה להגיד - תאוה לעיניים. כל כך קל להתפתות מהמשפט המצוין "ללא סוכר".
בנוסף חלק מהמוצרים ללא סוכר מכילים יותר שומנים מוקשים שמזיקים לבריאות (דוגמת וופלים ללא סוכר)

היצרנים מנצלים את המשפט ויודעים שאנשים חושבים שזה מותר ללא הגבלה. ואם אנשים חושקים בזה כל-כך, למה לא לגבות יותר כסף מאשר מאותו מוצר מקביל עם סוכר.
בזמנו, הסתקרנתי והחלטתי להציץ בערכים התזונתיים של שוקולד וופלים עם ובלי סוכר. בשוקולד ללא סוכר יש אותה כמות פחמימות מאשר בשוקולד עם סוכר, רק שבשוקולד ללא סוכר הפחמימות מחולקות לשני שמות: 'פחמימות' ו'רב כהלים'. אם מחברים את שתי השורות מקבלים אותה כמות כמו בשוקולד רגיל. בשוקולד מריר משובח, לעומת זאת, יש פחות פחמימות.
האם ידעתם שאוזן המן ללא סוכר מכילה המון פחמימות. הרי רוב הפחמימות נמצאות בבצק ולא רק במילוי. ואוזן המן עשויה מבצק דחוס

לא פעם שמעתי סיפור על אמא או אבא של, שאוכלים חבילה שוקולד ללא סוכר ביום. נוח מאד לחיות כך. הבעיה הגדולה היא שהסכרת היא מחלה שקטה ולא כואבת, אך כשהיא מתחילה לכאוב זה בגדול. כנראה רק הכאבים גורמים לאנשים להתעורר מהתרדמת.

שלא תבינו לא נכון, לנו המתוקים, עדיף פעמים רבות לאכול מאכלים ללא סוכר מאשר כאלו עם סוכר. קחו לדוגמא לחם קל: אפשר לאכול שתי פרוסות במקום אחת. אני מכינה כריך כאשר אני יוצאת מהבית למספר רב של שעות. אבל, יש לעשות זאת בתבונה ולא בצורה עיוורת.

ועוד משהו חשוב:
לבלוג מתוק יש עכשיו גם עדכונים בדואר אלקטרוני, ואפשר להירשם אליהם בלינק הבא


איריס

18 ינואר 2009

לתכנן ולא להגיב


בן זוגי היקר ובני נסעו הבוקר לחופשת סקי בצרפת.
להפתעתי, אתמול בערב התבקשתי להכין להם אוכל לדרך מאחר והדרך משדה התעופה לאתר הסקי אורכת כארבע שעות. מאד הופתעתי מאחר ותמיד כשהייתי נוסעת איתם הייתי מכינה אוכל לי ולכולם ובתחילה נתקלתי בהתנגדות בעיקר בגלל שתמיד (כמו גם הפעם) ישנן עוד משפחות בחבורה.
בפעם האחרונה שנסעתי איתם הודעתי לזוג האחר שאני מביאה לנו אוכל לדרך והצעתי להם גם לקחת מאחר ומדובר בארבע שעות של נסיעה. "השתגעת" אמרו לי "בשביל זה אנחנו נוסעים לצרפת, לאכול סנדוויצים מהארץ?. נעצור בדרך ונאכל משהו כמו שצריך". מאחר וזה היה בתקופה שהשתמשתי באינסולין שחייב לאכול בזמנים קבועים , לא יכולתי להסתכן, והבאתי אוכל לדרך. מאחר ואתם מכירים את דעתי, שצריך לעשות דברים עבור כולם כדי לא להרגיש שונים, הכנתי כריכים וירקות לכל המשפחה. וכך היה. בנסיעה לאתר הסקי, התבקש הנהג לעצור במקום טוב לארוחת צהריים קלה בלבד שהרי ארוחת ערב גדולה נאכל באתר הסקי. לאחר ארבע עצירות במסעדות שונות לאורך הדרך, התברר כי המיסעדות הצרפתיות סוגרות בצהריים ובזו שהיתה פתוחה, היו חייבים לקנות ארוחה יקרה הכוללת 4 מנות. לבסוף התחלנו לטפס על ההרים ונגמרו האופציות למסעדות נוספות. כמובן, שכל הילדים הצטרפו אלינו לארוחה שהבאנו איתנו (כמובן, שלמבוגרים לא היה נעים לאכול ממה שהבאתי לנו). זה יתרונה הגדול של הסוכרת: חיים מתוכננים ללא לקיחת סיכונים מיותרים. לא להשאיר דברים ליד הגורל: לא לצאת לדרך ולקוות שיהיה בסדר. כן, קורה שאני זורקת אוכל מאחר ומצאנו בדרך משהו יותר טעים. אך אם לא מצאנו, נשארנו שבעים וכמובן בלי היפויים.

ולמה הופתעתי אתמול בערב? "את זוכרת שאנחנו צריכים אוכל למחר" אמר לי בן-זוגי. ציפיתי שהם ישמחו, שאני לא נוסעת איתם והם יוכלו להיות יותר ספונטנים. אך מסתבר שלמדו להנות מהתכנונים ואף להבין את יתרונם.

ככה זה, כשיש סוכרת אין ספונטניות אך כדאי לראות גם את הצדדים החיוביים של זה. אם אחרים יכולים, גם אתם יכולים

שלכם
איריס

15 ינואר 2009

מסיבות, ארוחות משפחיות וארועים


ארוחות משפחתיות וארועים הם אחד האויבים הגדולים שלי:
האם יהיה לי מה לאכול? איך אסרב בנימוס לקינוחים המוצעים לי - בנידנוד פולני בד"כ? האם אעמוד בפני הדברים הרבים שעל השולחנות (הם בד"כ מדברים איתי ומתחננים שאקח מהם עוד ועוד).

כדי שאהיה בטוחה שיהיה לי מה לאכול, אני מביאה כדי להשתתף בארוח כביכול. אני מקפידה להביא סלט ירקות ופשטידת ירקות. כדי לא להרגיש שונה ומוזרה עם צלחת אישית שהבאתי מהבית, אני מביאה מספיק לכולם ותמיד אני מופתעת שהכל נגמר.

הנידנוד הפולני הוא בעיה קשה. לפעמים אפילו בני משפחה נוהגים להציע "רק חתיכה קטנה" כי הרי "זה לא נורא, שמתי חצי מכמות הסוכר" וגם "לא הוספתי סוכר לסלט פירות".....
פעם התארחתי אצל משפחה בארצות הברית. בתום הארוחה המארחת הגישה לסועדים עוגה. מאחר ואני פולניה טובה מבית טוב למדתי כי בפעם הראשונה צריך לסרב ולהתרצות ולהסכים רק בפעם השניה. להפתעתי, המארחת קיבלה את סרובי והציעה את העוגה לסועד הבא.
אבל כאן בישראל כולם פולנים ומציעים שוב ושוב כי הרי אלו כללי הנימוס. קורה שאינני מספרת שיש לי סוכרת, שהרי אינני נכנסת עם פתק על החולצה שכתוב עליו "זהירות - חולת סוכרת". לכן, צריך ללמוד להגיד "לא" ולא להיכנע לנידנוד.

מאחר ומאכלים נוהגים לדבר אלי, אני מקפידה לא לשבת ליד מאכלים מגרים במיוחד או לסקור את כל המזנון לפני שאני שמה דברים בצלחת. בצורה זו, אהיה יותר נחושה כשאשים דברים בצלחת מאחר וכבר גיבשתי את החלטתי.


איריס

09 ינואר 2009

הליכה על חבל דק

לפני כשנה, התלבט אחד המשתתפים בפורום של סוכרת, האם לספר לעובדיו שאובחנה אצלו סוכרת. הוא סיפר, כי הוא מאד מקפיד עם עובדיו להגיע וללכת בזמן, אך מאז שגילו לא את הסוכרת, הוא נאלץ לאחר פעמים רבות. הוא איננו יודע האם לספר לעובדיו על ההתמודדות באותו זמן עם הסוכרת או לא.
שאלתי אותו, האם הוא מעדיף ריכולים על רומן ושזו הסיבה כי הוא התחיל לאחר כל-כך הרבה פעמים או אולי אפילו להעדר. היו כאלו שסברו שלא חייבים לספר, זה עינין של הרגשה אישית.
לעומתם, אני טענתי, כי דוקא בגלל שהוא מנהל שדורש זאת מעובדיו, עליו לשתף את העובדים ולהסביר להם את המצב. אם לא תהיה סיבה להתנהגות, כולם יתחילו לאחר ולהעדר - "מה פתאום הוא דורש ממני מה שהוא לא עושה בעצמו?".

אינני חושבת שצריך לתלות על לוח המודעות "לחיים יש סוכרת...." אבל זה רלוונטי ואפילו חשוב לתיפקוד כמו במקרה המסופר. צריך לספר את זה לעובדים. האם המנהל לא היה משתף את עובדיו בעובדה שגילו לו בעיות בלב ועליו לעבור הרבה בדיקות ולהפגש עם אנשי מיקצוע? למה צריך להסתיר סוכרת ולא בעיות אחרות?

יש לי הרבה ניסיון אישי, שניסיונות להסתרה גורמים להרבה שקרים לא מתוכננים. אם אחד העובדים ישאל את המנהל למה הוא מאחר הרבה לאחרונה, האם יש בעיה. מה הוא יענה :"לא הכל בסדר, סתם אני מאחר"

בפורום בוגרים האחרון של האגודה לסוכרת נעורים, ביקשתי מכל משתתף לבחור בקלף המייצג את השנים הראשונות של הסכרת או את תקופת ילדותו עם הסכרת.
אני בחרתי בקלף של איש הולך על חבל. כך חשתי כל ילדותי או בעצם עד שהתחתנתי.
כמובן, שאני צריכה להסביר. כמובן שהדבר דורש הרבה חשיפה והתוודות, אך אעשה זאת.
עד השנים האחרונות, אנשים מעטים ידעו שיש לי סוכרת. את הסוכרת גילו בגיל 14 ומלבד מורים, חברי לא היו מודעים לכך. באותה התקופה היו אומרים: "אני חולת סוכרת" או "אני סובלת מסוכרת" ולא רציתי שירחמו עלי. בנוסף, לא היה כל סיוע פסיכולוגי שהילדים והמשפחות מקבלות היום. גם הורי היו המומים ואובדי עצות כמוני ונוח היה לכם ללכת אחרי.

אז למה "הליכה על חבל דק"?
אם כולם לא יודעים, איך מסתדרים במחנות וטיולים של הצופים? מה עושים בטיולים שנתיים בעיקר באלו שנמשכים יותר מיום? מה עושים כשחיבים לאכול אך לא הגיע זמן הארוחה? איך מתנהגים בזמן היפו כשנמצאים בחברה? כמובן שלשם כך, יש להמציא המון סיפורים והסברים. רוצים דוגמה, הנה:
כשאני סיימתי את התיכון, היו מספר תופעות השונות מהיום:
1. ציוני הבגרות ניתנו לאחר שנים. במקרה הטוב, היו מקבלים אותם עם סיום הצבא כדי שניתן יהיה להרשם לאוניברסיטה.
2. על מחברות הבגרות של כל אלו, שהיו המיועדים לעתודה, היו מדביקים מדבקה אדומה עם האות 'ע' (עתודה) וזאת כדי לזרז את בדיקת המבחנים שלהם כדי שיוכלו להתחיל ללמוד באוניברסיטה בשנת הלימודים הקרבה.
3. על מחברות הבגרות של כל אלו שהיו שלא היו עתודאים, אך היו אמורים להתחיל את לימודי האוניברסיטה בשנת הלימודים הקרבה, היו מדביקים מדבקה אדומה עם האות 'מ' (מזורז).
4. מנגנון ההתנדבות לצהל לא היה משומן, ולכן החלטתי להתחיל את לימודי האוניברסיטה לאחר סיום בית הספר התיכון. לפחות אנצל את המצב הנתון, שאינני יכולה לשרת בצבא כמו כולם.
ומה אסביר לכולם על העובדה שיש לי מדבקה עם האות 'מ' על מחברות הבגרות שלי?
אני הסברתי כי האות 'מ' מעידה על הסדר מיוחד שיש לי עם הצבא – דחיית השירות ללא עתודה. כמובן שזה גם מה שהסברתי לכל ידידי באוניברסיטה.
לאחר שהתחתני, עם סיום לימודי, לא היה צריך להמשיך בסיפורים:
התחתנתי ושוחררתי כמו כל אחת שהתחתנה ושוחררה מהצבא.

וכפי שאתם מבינים שקר גורר שקר וכל הזמן צריך להיות ערניים מה קורה מימין ומה משמאל. מסתבכים ומסתבכים...

קוראים יקרים ובעיקר לאלו שיש סוכרת: לא גנבתם את זה מאיש. זה שלכם ביושר...
לא צריך להסתיר ולהתבייש, זה חלק ההפנמה וההתמודדות.

שלכם
איריס

07 ינואר 2009

שיח הורים - JDRF

בסוף ינואר מתחילה סדרה חדשה של מפגשים של הורים לילדים. זוהי הסידרה השלישית וישנם הורים שמקפידים להרשם לכל המפגשים.

גם הפעם, נקפיד להזמין בוגרים עם סוכרת כדי להמשיך שהחיים ממשיכים מאחר וראינו כמה זה חשוב להורים.

שיח-הורים זו העבודה שמחממת לי במיוחד את הלב. אני מרגישה, שההורים סופגים כוח במפגשים: ממני ומהזוגות האחרים. במפגשים אני ממלאת את תפקיד המנחה אך גם את תפקיד הילד הסוכרתי והבוגר הסוכרתי.

יתרונות המפגשים, המפורטים למטה, נאמרו ע"י ההורים בסיכומי הסדרות הקודמות.


יתרונות המפגשים :
- לא מרגישים לבד. יש עוד כמונו
- בעזרת המפגשים, למדתי לקבל את המצב ולהפנימו
- שווה לי לבוא פעם בחודש כדי לראות אותך (איריס). זה נוסך בי הרבה תקוה ובטחון עבור בתי.
- לא צריך לשחק גיבורים כמו עם החברים. כולם מבינים בדיוק במה מדובר
- מקבלים כח אחד מהשני
- להגדיל את מעגל התמיכה - משפחות תומכות
- ללמוד מניסיונם של אחרים


עוד על הקבוצה:
הקבוצה תיפגש אחת לחודש החל מחודש ינואר, למשך 5 מפגשים, במשרדי חברת גפן מדיקל, רחוב בוני העיר 9, שכונת כוכב הצפון תל אביב (קומה 2 מעל המרכז המסחרי).
המפגשים יתחילו בשעה 20:30 וימשכו כשעה וחצי (מצ"ב טופס הרשמה).


להלן תכני המפגשים ומועדיהם:
1. מסגרות חינוכיות: איך "לדבר סוכרת" במסגרות החינוך (25 לינואר).
2. הילד שלי: איך לעזור לילד שלי לחיות טוב יותר עם הסוכרת (15 לפברואר).
3. רפואה וחידושים במחקר: הרצאת חוץ (15 למרץ).
4. סוכרת והתא המשפחתי: קשר בין אחים, זוגיות וחזרה לשגרה (19 לאפריל).
5. לקראת העתיד: איך הסוכרת תשפיע על העתיד? (24 למאי).


ממליצה בחום לכל ההורים לילדים מתוקים, הקוראים רשימה זו, להצטרף לקבוצה החדשה ולהנות מכל יתרונותיה.

איריס

05 ינואר 2009

למה אינסולין - ויסות רמת הסוכר בדם

היום נשאלתי עד כמה באמת האינסולין חשוב לאיזון הסוכר. אפילו עכשיו בעודי מתקתקת את הכתוב, אני נפעמת מהשאלה. האם עדין ישנם אנשים שחושבים שאינסולין זה כמו אקמול? אם לא ניקח, אז הראש יכאב ולא יותר מזה. למה זה נורא כל-כך?

לפני כמה ימים סיפרתי על התפתחות האינסולין וכמה קשה היה להגיע לאינסולין שיהיה זהה לאינסולין של האדם ולא לזה של חיות אחרות. כמה חיי האנשים עם סוכרת ואני בניהם השתפרו עם השנים, ככל שהמחקרים התקדמו.

חשוב להבין כי רמת הסוכר בגוף האדם מווסתת ע"י אינסולין וגלוקגון. בגופינו יש מערכת משובים הפועלת בעזרת שני ההורמונים כדי לשמור על רמת סוכר טובה (110 - 70). אינסולין וכדורים אחרים בהם מטופלים חלק מהאנשים עם סוכרת סוג 2 מנסים לשפר את המערכת שנפגעה. אבל, בניגוד לאינסולין הכדורים אינם טיבעיים והם מנסים להשפיע בצורה לא טיבעית על הכבד או על הלבלב.

מכאן, ניתן להבין את אחת הסיבות להמלצתי להעדיף את האינסולין על הכדורים: הוא טיבעי בדיוק כמו שגוף האדם פועל.

איריס


02 ינואר 2009

לא רוצה להיות חולה - סיפור אמיתי

היום פנתה אלי בתה של אישה עם סוכרת וסיפרה לי כי לפני כמה שנים אובחנה לאמה סוכרת.
בתחילה היא מאד שמרה והקפידה על תזונה נכונה ועסקה בפעילות גופנית ומצבה השתפר בהרבה. הרופאים מאד שיבחו אותה ואמרו לה שמצבה השתפר מאד.
לאחר מספר שנים של חיים בחרדה ופחד מפני הסיבוכים, היא נשברה ועכשיו היא בהכחשה גמורה.
היא לא מוכנה שיקראו לה חולה, היא רגילה שאנשים תלויים בה והיא רוצה להיות כמו כולם.

כפי שהסברתי לה, אני מאד מבינה את אימה.
אנשים רבים עם סוכרת לא מוכנים שיכנו אותם חולי סכרת.
 הם לא רוצים שירחמו עליהם. 
הם רוצי להיות כמו כולם. הרי, אתם יודעים כבר איך אני מרגישה בנושא.

אמה חיה מספר שנים בפחד מסיבוכים הסיבוכים, לעניינו, הם כמו אריה.
צריך כל הזמן לברוח ממנו ולא להיטרף. לאחר מספר שנים, היא התעיפה מהבריחה מפני האריה ועתה היא מעדיפה פשוט להתעלם ממנו.
כל זה במקום לשאוף לעתיד טוב יותר, לגביע הזהב. צעידה אל גביע הזהב מהנה ונעימה. אפשר להמשיך בדרך זו זמן רב. כשבורחים מהאריה, רצים בהתחלה מהר ומתעייפים. 
זו השיטה שאני עובדת בה באימון האישי לסכרת.

הצעתי לבת כמה דברים שעשויים לעזור:

1. לשוחח עם אמה על דברים שהם רוצים לעשות איתה בעתיד.
במקרה שלה חשוב היה גם להוסיף מצבים בהם אחרים נשענים עליה,
כי היא הסבירה שהאמא אוהבת שתלויים בה ולכן קשה לה כל כך להרגיש חולה.

2. אחרי כמה ימים לדבר איתה על האיזון של הסוכרת,
אך לא בגלל הפחד מהסיבוכים אלא בגלל הרצון לעשות את כל אותם דברים שהיא העלתה בעצמה קודם.

3. לנהל שיחה עם אמה על איך לשמור על הדברים החשובים לאיזון, אבל עדיין להרגיש טוב. מה יכול לשנות את תפישתה?

יש הרבה אנשים שמגיעים למצב כזה של התנתקות מהסכרת.
בכלל, רוב האנשים מתחילים בהתכחשות למצבם.
הרופאים מספרים על סכרת רק בצורה של הפחדה, ולאנשים נוח פשוט לא לחשוב על זה.
יש מעט מאד אנשים שכמו אמה של הבחורה הזו מתחילים בריצה מהירה ומאבדים את הכוח, א
בל יותר מדי אנשים מגיעים למצב של הכחשה למצבם.

הנה כמה דברים שאני בדרך כלל מציעה, דברים שעוזרים לשמור על האיזון לא מתוך פחד,
אלא מתוך שאיפה לעתיד טוב יותר (אותו גביע זהב). למשל:

- כל יום לצאת עם מישהו אחר מהמשפחה או החברים להליכה של חצי שעה. זה גם זמן איכות, וגם התעמלות.
- לכל אחד יש אוכל שהוא לא עומד בפניו. פחמימות, מטוגנים, כל אחד ושלו. אני קוראת להם "אויבים".
  את האויבים לא מכניסים הביתה ולא שמים על השולחן כשיושבים לאכול.
  לא צריך להגיש אותם יותר. מעכשיו, הם לא טובים לכולם, ובעיקר לאלה שאוהבים ודואגים.
- להכין ביחד ארוחה חגיגית לכל המשפחה עם דברים בריאים ודלי פחמימות.
- ובעיקר: אל תדברו על אסור – אלא מותר במידה

המתכונים באתר שלי הניתנים בחינם עוזרים מאד
עוזרים לא להרגיש חולי ומסכנים.



מקוה שזה יעזור גם לכם

איריס