09 ינואר 2009

הליכה על חבל דק

לפני כשנה, התלבט אחד המשתתפים בפורום של סוכרת, האם לספר לעובדיו שאובחנה אצלו סוכרת. הוא סיפר, כי הוא מאד מקפיד עם עובדיו להגיע וללכת בזמן, אך מאז שגילו לא את הסוכרת, הוא נאלץ לאחר פעמים רבות. הוא איננו יודע האם לספר לעובדיו על ההתמודדות באותו זמן עם הסוכרת או לא.
שאלתי אותו, האם הוא מעדיף ריכולים על רומן ושזו הסיבה כי הוא התחיל לאחר כל-כך הרבה פעמים או אולי אפילו להעדר. היו כאלו שסברו שלא חייבים לספר, זה עינין של הרגשה אישית.
לעומתם, אני טענתי, כי דוקא בגלל שהוא מנהל שדורש זאת מעובדיו, עליו לשתף את העובדים ולהסביר להם את המצב. אם לא תהיה סיבה להתנהגות, כולם יתחילו לאחר ולהעדר - "מה פתאום הוא דורש ממני מה שהוא לא עושה בעצמו?".

אינני חושבת שצריך לתלות על לוח המודעות "לחיים יש סוכרת...." אבל זה רלוונטי ואפילו חשוב לתיפקוד כמו במקרה המסופר. צריך לספר את זה לעובדים. האם המנהל לא היה משתף את עובדיו בעובדה שגילו לו בעיות בלב ועליו לעבור הרבה בדיקות ולהפגש עם אנשי מיקצוע? למה צריך להסתיר סוכרת ולא בעיות אחרות?

יש לי הרבה ניסיון אישי, שניסיונות להסתרה גורמים להרבה שקרים לא מתוכננים. אם אחד העובדים ישאל את המנהל למה הוא מאחר הרבה לאחרונה, האם יש בעיה. מה הוא יענה :"לא הכל בסדר, סתם אני מאחר"

בפורום בוגרים האחרון של האגודה לסוכרת נעורים, ביקשתי מכל משתתף לבחור בקלף המייצג את השנים הראשונות של הסכרת או את תקופת ילדותו עם הסכרת.
אני בחרתי בקלף של איש הולך על חבל. כך חשתי כל ילדותי או בעצם עד שהתחתנתי.
כמובן, שאני צריכה להסביר. כמובן שהדבר דורש הרבה חשיפה והתוודות, אך אעשה זאת.
עד השנים האחרונות, אנשים מעטים ידעו שיש לי סוכרת. את הסוכרת גילו בגיל 14 ומלבד מורים, חברי לא היו מודעים לכך. באותה התקופה היו אומרים: "אני חולת סוכרת" או "אני סובלת מסוכרת" ולא רציתי שירחמו עלי. בנוסף, לא היה כל סיוע פסיכולוגי שהילדים והמשפחות מקבלות היום. גם הורי היו המומים ואובדי עצות כמוני ונוח היה לכם ללכת אחרי.

אז למה "הליכה על חבל דק"?
אם כולם לא יודעים, איך מסתדרים במחנות וטיולים של הצופים? מה עושים בטיולים שנתיים בעיקר באלו שנמשכים יותר מיום? מה עושים כשחיבים לאכול אך לא הגיע זמן הארוחה? איך מתנהגים בזמן היפו כשנמצאים בחברה? כמובן שלשם כך, יש להמציא המון סיפורים והסברים. רוצים דוגמה, הנה:
כשאני סיימתי את התיכון, היו מספר תופעות השונות מהיום:
1. ציוני הבגרות ניתנו לאחר שנים. במקרה הטוב, היו מקבלים אותם עם סיום הצבא כדי שניתן יהיה להרשם לאוניברסיטה.
2. על מחברות הבגרות של כל אלו, שהיו המיועדים לעתודה, היו מדביקים מדבקה אדומה עם האות 'ע' (עתודה) וזאת כדי לזרז את בדיקת המבחנים שלהם כדי שיוכלו להתחיל ללמוד באוניברסיטה בשנת הלימודים הקרבה.
3. על מחברות הבגרות של כל אלו שהיו שלא היו עתודאים, אך היו אמורים להתחיל את לימודי האוניברסיטה בשנת הלימודים הקרבה, היו מדביקים מדבקה אדומה עם האות 'מ' (מזורז).
4. מנגנון ההתנדבות לצהל לא היה משומן, ולכן החלטתי להתחיל את לימודי האוניברסיטה לאחר סיום בית הספר התיכון. לפחות אנצל את המצב הנתון, שאינני יכולה לשרת בצבא כמו כולם.
ומה אסביר לכולם על העובדה שיש לי מדבקה עם האות 'מ' על מחברות הבגרות שלי?
אני הסברתי כי האות 'מ' מעידה על הסדר מיוחד שיש לי עם הצבא – דחיית השירות ללא עתודה. כמובן שזה גם מה שהסברתי לכל ידידי באוניברסיטה.
לאחר שהתחתני, עם סיום לימודי, לא היה צריך להמשיך בסיפורים:
התחתנתי ושוחררתי כמו כל אחת שהתחתנה ושוחררה מהצבא.

וכפי שאתם מבינים שקר גורר שקר וכל הזמן צריך להיות ערניים מה קורה מימין ומה משמאל. מסתבכים ומסתבכים...

קוראים יקרים ובעיקר לאלו שיש סוכרת: לא גנבתם את זה מאיש. זה שלכם ביושר...
לא צריך להסתיר ולהתבייש, זה חלק ההפנמה וההתמודדות.

שלכם
איריס

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה